זה נשמע כל כך פשוט: לקום בבוקר, ללכת למטבח, להכין ארוחה. רוב האנשים עושים את זה בלי לחשוב. אבל עבור קשישים רבים, במיוחד מעל גיל 80, זה משימה כמעט בלתי אפשרית. מה שנראה טריוויאלי לצעירים הופך לאתגר אמיתי כשהגוף כבר לא משתף פעולה כמו פעם.
מרים בת ה-86 מרחובות יודעת את זה היטב. “פעם בישלתי כל יום,” היא מספרת. “עשיתי מרקים, קציצות, עוגות. הילדים היו מתלוננים שאני מכינה יותר מדי אוכל. היה לי תענוג לראות את כולם אוכלים ונהנים. ואז, לאט לאט, זה נעצר.” מה קרה? “הרגליים כואבות. לעמוד ליד הכיריים חצי שעה זה קשה. הידיים רועדות, קשה לי לחתוך ירקות. וגם… בשביל מי להכין? אני לבד. מי יאכל את כל האוכל הזה?”
מרים היא לא יוצאת דופן. על פי משרד הבריאות, כ-30% מהקשישים בישראל נמצאים בסיכון תזונתי. זה אומר שהם לא אוכלים מספיק, או שהם לא אוכלים את מה שהם צריכים. התוצאות יכולות להיות הרסניות: חולשה, נפילות, שברים, ירידה קוגניטיבית, ואפילו מוות.
הסיבות מגוונות. יש את הקושי הפיזי – לעמוד, לחתוך, לערבב, לנקות. לעמוד על הרגליים לזמן ממושך כואב, לאחוז בסכין ביד רועדת מסוכן, לשאת סיר כבד כמעט בלתי אפשרי. יש את הקושי הקוגניטיבי – לתכנן ארוחה, לזכור מה קנית, לא לשכוח את הסיר על האש. יש קשישים ששכחו סיר על האש וכמעט גרמו לשריפה. יש את הקושי הלוגיסטי – ללכת לסופר, לסחוב שקיות כבדות, לעלות במדרגות עם הקניות. ויש את הקושי הרגשי – הבדידות שגורמת לחוסר תיאבון, העצב שמוריד את המוטיבציה, התחושה ש”לא שווה להתאמץ.”
הפתרון של עמותת לחיות בכבוד
“קשישים מעל גיל 80, ללא קשר למצבם הכלכלי, ממעיטים לבשל לעצמם ארוחות חמות,” מסבירים בעמותת “לחיות בכבוד”. “הדבר נכון על אחת כמה וכמה בקרב ניצולי שואה שנמצאים במצוקה כלכלית וחברתית. הם חיים לבד, בלי עזרה, ופשוט לא מסוגלים.”
התוצאה היא מעגל קסמים הרסני: הקשיש לא אוכל מספיק, אז הוא נחלש. כשהוא נחלש, קשה לו עוד יותר לבשל. אז הוא אוכל עוד פחות. והמעגל ממשיך עד שהגוף פשוט מתמוטט. “ראיתי קשישים שחיים על ביסקוויטים ותה,” מספר ארז קרלנשטיין, מייסד העמותה. “או על לחם עם גבינה. או על כלום. פשוט כלום. הם לא מתלוננים, הם לא מבקשים עזרה. הם פשוט… מתכווצים.”
עמותת “לחיות בכבוד” מבינה שהפתרון לא יכול להיות “ללמד קשישים לבשל” או “לעודד אותם לאכול יותר.” הפתרון חייב להיות פשוט ומעשי: להביא להם ארוחה מבושלת, חמה, מזינה – עד פתח הדלת. המטבח המרכזי של העמותה בראשון לציון מכין כל יום אלפי ארוחות. לא אוכל מקופסאות או מהמקפיא – אוכל אמיתי, מחומרי גלם טריים. בשר או עוף או דג, ירקות מגוונים, פחמימות, ולפעמים גם קינוח קטן.
“אנחנו מתאימים את הארוחות לצרכים התזונתיים של קשישים,” מסבירים בעמותה. “יותר חלבון, פחות מלח, מרקמים שקל לאכול. ואם מישהו לוקח תרופה שלא מתאימה לאכול עם משהו מסוים – אנחנו מתאימים.” הארוחה היומית עושה יותר מלספק קלוריות. היא נותנת לקשיש מבנה ליום – יש משהו לחכות לו, יש שעה שבה מגיע מישהו. היא נותנת ביטחון – הוא יודע שהיום יהיה לו מה לאכול. והיא נותנת כבוד – מישהו טרח להכין לו ארוחה אמיתית, לא שאריות או פירורים.
“הארוחות שלכם הצילו לי את החיים,” אמרה מרים למתנדבת שהביאה לה את המגשית. “לא בגלל שהייתי רעבה. בגלל שהייתי מוותרת. ועכשיו יש לי סיבה לאכול. יש לי סיבה לקום בבוקר.”
תת-תזונה בקשישים היא מגפה שקטה. היא לא נראית, היא לא מדוברת, היא לא מקבלת כותרות. אבל היא הורגת – לאט, בשקט, בלי שאף אחד שם לב. ארוחה חמה כל יום היא לא פתרון קסם. אבל היא יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות. בין להתכווץ להתפתח. בין לוותר להמשיך. ובשביל ניצולי השואה, שכבר עברו רעב פעם אחת בחיים – מגיע להם לא לעבור את זה שוב.
